אנחנו ממשיכים במסענו אל קהילות ישראל השונות שקבעו לעצמם יום פורים משלהם על הנס אשר אירע להם בשהותם בין שבעים זאבים, אומות העולם המשחרים לטרפם. לא תמיד הוצרכו היהודים להפיכת הקערה על פיה "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", לפעמים די היה בעצם יציאתם ממיצר בכדי לעורר בלבותם רגשות הודיה והלל לה' עד כדי תקנת יום מיוחד, לחוג בו את גודל הנס מדי שנה בשנה.

אנו נודדים כעת מארץ ישראל לשכנתה הצפונית-מזרחית: סוריה. בירתה דמשק, היתה מאז ומתמיד עיר תוססת ושוקקת חיים. היא מוזכרת כמקום אליו הגיע אברהם ועבדו 'דמשק אליעזר' בעת מלחמתו בחמשת המלכים. בתנ"ך מובא שדוד כבש את דמשק, ושאחז מלך ישראל ראה בדמשק מזבח וציווה לבנות דוגמתו גם בארץ ישראל.

הישוב היהודי פרח ושגשג בעיר עוד בזמן בית המקדש. בזמן המרד הגדול (באזור שנת 70 לספירה) טבחו הרומאים ביהודי דמשק וכ-10,000 מיהודיה נרצחו. גם לאחר המרד המשיך להתקיים בדמשק יישוב יהודי שקיים עד ימינו אנו, אם כי מספר חברי הקהילה היהודית היום זעום – כ-200 נפש.

העלמותו של הנזיר

א' אדר א' שנת ה'ת"ר (5 בפרואר 1840), הרחוב המוסלמי סוער לאחר היעלמותם של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי. הקהילות הנוצריות בעיר מעלות את ההשערה, שנהפכת באופן מיידי לאמת מוחלטת, כי היהודים הם אלו שרצחו והעלימו את גופת הנזיר ומשרתו, זאת בשל הצורך היהודי בדם נוצרי לשם אפיית מצות לפסח. המון העם הנבער מדעת, מקבל את התיאוריה המפוקפקת ותובע נקמה מיידית מהאחראים לפשע.

קונסול צרפת בדמשק ראטי מנטון, פותח בחקירה נמרצת נגד נכבדי הקהילה היהודית, כשהוא מקבל גיבוי מראש ממשלת צרפת באותה העת אדולף טייר.

גם דיפלומטיים אחרים ששהו בדמשק, קיבלו את גירסת הנוצרים כעובדה מוגמרת ודיווחו על הסוד שנחשף בעיר, בדבר השימוש הנעשה על ידי היהודים בדמם של נוצרים לאפיית מצות לפסח. כך דווח על ידי הקונסול האמריקני בביירות, הקונסול האוסטרי והשגריר הבריטי בחצר הסולטן.

מעצר הנכבדים

כיון שהנזיר ומשרתו נעלמו לאחר שתלו מודעה כלשהי בשוק היהודי של דמשק, ומודעה זו הועברה ממקומה ונתלתה מול מספרה יהודית בעיר, הרשויות ממהרות לעצור את הספר, יהודי בשם שלמה חאלק, ולענות אותו בכדי שיודה במעורבותו ברצח, ו'יחשוף' את שמות שאר משתפי הפועלה.

העינויים עושים את עבודתם, וחאלק מדווח על שבעה מנכבדי הקהילה, שפעולת הרצח נעשתה בהכוונתם. הנכבדים עונו עד שחלקם החזירו את נשמתם ליוצרה תוך כדי העינויים. אותם שנותרו בחיים – הודו באשמה.

אחד העצורים, משה אבולעפיה, עונה בצורה קשה והודיע על רצונו להתאסלם. הוא הודה בסיוע לרצח ובכך שמסר את בקבוק הדם לרבה של הקהילה היהודית בדמשק הרב יעקב ענתיבי. הוא האשים את הרב בכך שהוא תכנן את הרצח, ותרגם קטעים מהתלמוד המסבירים את מטרת הרצח ומאמתים את הצורך היהודי בדם לשם אפיית מצות.

מעצר הרב

מעצרו של הרב ענתיבי היה מיידי והוא נאלץ לקיים ויכוחים עם משה אבולעפיה על פרשנותם של הקטעים אותם הביא אבולעפיה כמקור למנהג היהודי לאפות מצות תוך שימוש בדם נוצרי.

מלבד הרב נעצרו עוד יהודים רבים כחשודים בסיוע לרצח, ביניהם מאיר פרחי אחיו של הרב חיים פרחי יועצם היהודי של השליטים העותמנאים בגליל, אסלן פרחי חתנו של הרב ענתיבי ועוד. כמו כן, נעצרו למעלה מ60 ילדים בגילאי 3-10 שעונו על ידי הרשויות בכדי לסחוט הודאה מהוריהם.

יהדות העולם מתגייסת

במשך כל עת העלילה, ניסו יהודים רבים ברחבי העולם לעשות את אשר לאל ידם בנסיון להפריח את העלילה השקרית ובהעמדת האמת על תילה. בעקבות פנייתו של "הנדיב" משה מונטיפיורי אל הסולטן, הכריז הסולטן על איסור הפצת תיאורית עלילת הדם. מונטיפיורי בסיוע הקונסול האוסטרי גרם להפצת חומרי החקירה בעיתונות הבינלאומית, וחולל בכך סערה בדעת הקהל העולמית, דבר שהביא לבסוף לביטול העלילה לאחר שמשלחת יהודית מצרפת חילתה את פניו של שליט מצרים, מוחמד עלי, ששלט באותה עת גם על ארץ ישראל וסוריה. השתדלנות נשאה פרי ושבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו, ביניהם גם רב הקהילה הרב יעקב ענתיבי.

כשנה לאחר תחילת הפרשה, ביום ב' אדר ה'תר"א עזב הרב ענתבי את דמשק ועלה לארץ ישראל. הוא בא תחילה לטבריה ומשם עלה לירושלים. בעת בואו לירושלים יצאו לקראתו חכמי ירושלים כשבראשם הראשל"צ הרב אברהם חיים גאגין.

כשפגש הרב גאגין את הרב ענתיבי, הזכיר הרב גאגין את מאמר חז"ל:

אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא [אם היו מכים את חנניה מישאל ועזריה, היו משתחווים לצלם]

כשכוונתו, כמובן, לעמידתו האיתנה של הרב בעינויים הנוראים, בלי לזוז כקוצו של יו"ד מדת ישראל ובלי להאשים ח"ו אדם מישראל ברצח הנתעב.

יום שחרורו של הרב, יום ב' י' חשון, נקבע בקרב יהודי סוריה כיום הצלה, והוא נחגג בדומה לחג הפורים במשתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.

גורלו של הנזיר

כעבור 20 שנה (25 באוקטובר 1860) פורסם בעיתון המליץ, ידיעה מרעישה, לפיה הנזיר – שנרצח כביכול – בריא ושלם, והוא מתגורר במערה שם הוא מתפרנס ממכירת שמפניה. הוא גם מקבל קצבה קבועה בכדי שימשיך להסתתר ולא יחשוף את עובדת היותו חי ולא "נרצח". בידיעה לא נכתב דבר על המשרת המוסלמי, שאף הוא "נרצח" באותו אירוע.

לידיעה זו שהופיעה בעיתון המליץ בשם "האיניווערז איזראעליט" לא נמצאו סימוכים נוספים, והיא לוטה בערפל ממש כמו גורלו האמיתי של הנזיר החי-מת.